בפרשתנו כתוב, "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם" (לג,ב)

נשאלת השאלה, מדוע הקדימה התורה תחילה את "מוצאיהם למסעיהם" ואחרי כן את "מסעיהם למוצאיהם".

ויש לפרש על דרך משל:

בן שאמו מתה ואביו נשא אישה שניה, סבל ממנה צרות רבות ורעות. כאשר התבגר הבן והגיע לפרקו, נזדמן לו שידוך חשוב עם בת ת"ח צדיקה. מיהר אביו לגמור את השידוך ושמח שמחה גדולה על שבנו יצא מרשות אשתו הרעה וזכה להשתדך עם בת גדולים.

כאשר יצאו האב ובנו בדרכם להביא השידוך לידי גמר, שאל הבן את העגלון מידי פעם: כמה פרסות כבר התרחקנו ממקום מגורנו.  אולם האב שאל את העגלון: כמה פרסות התקרבנו למקום מגוריו של המחותן.   תמה הבן על שאלת אביו, המתעניין רק במרחק מקום מגוריו של המחותן, וכלל אינו מתעניין במרחק שהתרחקו מביתם.

עמד האב ופירש לו את הדברים:   מכיר אני את המחותנים, את מעלתם וחשיבותם, ומתגעגע אני ומשתוקק מאוד לראותם, לכן אני מתעניין כמה עוד נותר לנו לפני שנגיע למקום מגוריהם. אבל אתה הרי אינך מכיר את המחותנים, כל מה שאתה מכיר הוא את אשתי המרשעת שממנה אתה משתוקק לברוח, לכן אתה מתעניין לדעת רק כמה התרחקנו ממנה.

כך גם ביאור הפסוק.

משה רבנו אשר ידע והשיג את מעלת ארצנו הקדושה והיה כמהה ומשתוקק לראותה ולהתענג בזיוה, על כן היו "מוציאים" בשבילו רק כפרוזדור "למסעיהם".

אולם "אלה", היינו בני ישראל, שלא הכירו במעלת ארץ ישראל וכל חפצם היה לברוח ולהתרחק מארץ מצריים בה השתעבדו והתענו. על כן כל תכלית "מסעיהם" היתה "למוצאיהם", להתרחק ממקום יציאתם.

(המגיד מדובנא)